ואקשינן עלה ואלא קשיא הואיל ויונקין משדה הקדש. בשלמא מתני׳ דמודי בה רבי שמעון גבי חרוב ושקמה לא קשיא, דאיכא למימר דכי מודו להו גבי חרוב ושקמה לאו משום דיונקין משדה הקדש אלא משום דמיני אילנות נינהו, וכיון דהוה דעתיה לאקדושינהו לאילנות כולהו מיני אילנות אקדיש ואפילו חרוב ושקמה. ומקשינן עלה ואלא קשיא הואיל ויונקין משדה הקדש, דש״מ דכיון דהקדיש את השדה לא שייר בארעא ולא מידי, דאי שייר מדנפשיהו קא ינקי, אלא משום דמקדיש בעין יפה מקדיש ולא שייר ארעא, אלמא רבי שמעון דמקדיש בעין יפה מקדיש ס״ל. ופריק אלא ר״ש לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי כי היכי דמוכר בעין רעה מוכר מקדיש נמי בעין רעה מקדיש, ואפילו חרוב ושקמה לא הקדיש, ואי משום דיונקין משדה הקדש, כיון דשיירינהו שיורי שייר להו ארעא וכי קא ינקי מדנפשיהו קא ינקי, וא״צ לומר בור וגת ושובך דאינן מוקדשין, אלא לדידכו דאמריתו מוכר הוא דבעין רעה מוכר אבל מקדיש בעין יפה מקדיש אודו לי מיהת דלא הקדיש אלא חרוב וסדן הואיל ויונקין משדה הקדש. כלומר נהי דמקדיש בעין יפה מקדיש ולא שייר בדבר המוקדש ולא מידי, וכיון דהקדיש את השדה לא שייר בגופא דארעא ולא מידי, הילכך על כרחיך לא שייר לא חרוב ולא סדן הואיל ויונקין משדה הקדש, אבל בור ושובך דלאו מגופה של שדה נינהו אלא רשותא באנפי נפשה נינהו ולא שייכא בהו יניקה כלל, אודו לי מיהת דאינן מוקדשין, דמקדיש בעין יפה מקדיש ולא שייר ולא מידי. וקי״ל בהא כרבנן.
נקיטינן השתא לטעמיהו דרבנן דמקדיש בעין יפה מקדיש. לפיכך המקדיש את השדה הרי זה הקדיש את הבור ואת הגת ואת השובך, וכ״ש חרוב המורכב וסדן השקמה. וא״צ לומר דבשדה לא שייר ולא מידי. וכשהוא פודה פודה את כל האילנות על גב השדה, בית זרע חומר שעורים בנ׳ שקל כסף. ואם לא הקדיש אלא אילנות, רואין אם היו ג׳ אילנות מפוזרות לתוך בית סאה או שהיו שלש נטיעות מפוזרות לפחות מבית סאה לחשבון מטע עשרה או יותר מכן לבית סאה ויש ביניהן ד״א, הרי אלו שדה אילן והקדיש את הקרקע ואת האילנות שביניהן, לפיכך כשהוא פודה פודה בית זרע חומר שעורים בנ׳ שקל כסף. והא מילתא לית בה פלוגתא.
ואם היו פחות משלשה אילנות, או שהיו שלשה אילנות אלא שהיו מפוזרין יתר מן הראוי להן, כגון שהיו מפוזרין ליתר מבית סאה, או שהיו נטיעות ממטע עשרה ליתר מבית סאה או שאין בין זה לזה ד׳ אמות, אחד אילנות ואחד נטיעות, או שהקדישן בזה אחר זה, היינו פלוגתא דר״ש ורבנן. דר״ש סבר כי היכי דמוכר בעין רעה מוכר ואם מכר ב׳ אילנות או שלשה שאינן נטועין כהלכתן פשיטא לן דאין להן קרקע כדברירנא לעיל לטעמיהו דרבנן, מקדיש נמי בעין רעה מקדיש ומשייר ארעא. ורבנן סברי מוכר הוא דבעין רעה מוכר אבל מקדיש בעין יפה מקדיש והקדיש את הקרקע הצריך לאילנות, מידי דהוה אמקדיש את השדה לענין בור וגת ושובך, דאע״ג דגבי מכר אינן מכורין גבי הקדש הוו מוקדשין. תדע מדדיקינן בשמעתין אהא מתניתא מני אלימא רבנן דאמרי רבנן מוכר בעין רעה מוכר אבל מקדיש בעין יפה מקדיש, דש״מ לטעמיהו דרבנן דאע״ג דלא הקדיש אלא שני אילנות או אילן אחד מקדיש לו מן הקרקע כדי צרכו.
ומנא תימרא דלאקדושי גופו של קרקע הקדש גמור קאמרינן, דילמא לענין שעבודא בעלמא דמשתעבד ליה לאילן כ״ז שהוא קיים. לא ס״ד, מדאסיקנא דר״ש היא ואליבא דרבנן דאמרי מוכר בעין רעה מוכר, וקסבר ר״ש כי היכי דמוכר בעין רעה מוכר מקדיש נמי בעין רעה מקדיש ומשייר ארעא. ואי ס״ד למ״ד בעין יפה מקדיש לית להו בקרקע אלא שעבודא בעלמא, מאי שנא דלא מיתוקמא ליה בריתא אלא כר״ש, לוקמה אפילו לרבנן, דאע״ג דהוי ליה שעבודא בקרקע כיון דאילנות הוא דצריכי ליה לקרקע וקרקע לא צריכא להו לאילנות לא שייכא קדושה גבי קרקע כלל, דלא שייך ביה בקרקע לא איסורא ולא פדיון. אלא לאו ש״מ דלמאן דאמר בעין יפה מקדיש מקדיש ליה נמי לקרקע הראוי לאילנות הקדש גמור. ולישנא דגמרא נמי דיקא, דקאמרינן לטעמא דר״ש דמשייר ארעא, מכלל דלמאן דאמר מקדיש בעין יפה מקדיש לא סגיא ליה בשעבודא בעלמא, דאם כן כיון דלא אקדשיה לקרקע הקדש גמור אשתכח דשייר ארעא אפי׳ למאן דאמר בעין יפה נמי האמרת דמשייר ארעא. אלא לאו ש״מ דלמ״ד בעין יפה מקדיש לא משייר ארעא לנפשיה כלל. ודוקא בקרקע הצריך לאילנות, אבל שאר ארעא באנפי נפשה קיימא ולא עיילא בכלל הקדש, דהא לא אקדיש כוליה ממוניה:
פג. ושמעינן מינה לטעמא דרבי עקיבא דאמר מוכר בעין יפה מוכר, אם מכר קרקע ושייר אילן אחד או שנים לפניו לא שייר קרקע, דכיון דמכר את הקרקע בעין יפה מכר ולא שייר ארעא, אלא שעבודא בעלמא הוא דשייר להו לאילנות למשבקינהו התם. תדע מדאמר להו רבי שמעון לרבנן לדידכו דאמריתו מקדיש בעין יפה מקדיש אודו לי מיהת דלא הקדיש אלא חרוב וסדן הואיל ויונקין משדה הקדש, דאלמא כל היכא דס״ל דבעין יפה מקדיש או מוכר אע״ג דשייר שני אילנות לא שייר קרקע מדנפשיהו קא ינקי כדברירנא לעיל. ורב הונא דאמר כרבנן וכרבי שמעון דקאי כרבנן, ולית הלכתא כותיהו:
פד. במאי אוקימתא לבריתא כר״ש אימא סופא ולא עוד אלא אפילו הקדיש את האילנות וחזר והקדיש את הקרקע כשהוא פודה [פודה] את האילנות בשוויהן [וחוזר ו]פודה בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף ואי רבי שמעון ליזיל בתר פדיון וליפרקו אגב ארעיהו דהא שמעינן ליה לר״ש דאזיל בתר פדיון דתניא מנין ללוקח שדה מאביו והקדישה ואחר כך מת אביו שתהא לפניו כשדה אחוזה ת״ל ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו שדה שאינה ראויה להיות שדה אחוזה יצאת זו שראויה להיות שדה אחוזה דברי ר׳ יהודה [ו]רבי שמעון [ר״מ] אומר מנין ללוקח שדה מאביו ומת אביו ואח״כ הקדישה שתהא לפניו כשדה אחוזה ת״ל ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו שדה שאינה שדה אחוזה יצאת זו שהיא שדה אחוזה ואלו רבי יהודה ורבי שמעון היכא דאקדשה ואחר כך מת אביו נמי שדה אחוזה קרו לה מנא להו אילימא מהאי קרא אימא כוליה לדרבי מאיר הוא דאתא אלא משום דאזיל בתר פדיון. וכיון דבשעת פדיון הא מית ליה אבוה והויא לה שדה אחוזה גביה, אע״ג דבשעת הקדש אכתי לא הויא שדה אחוזה, שדה אחוזה קרינא בה.
אמר רב נחמן בר יצחק לעולם לא אזלי בתר פדיון ורבי יהודה ורבי שמעון קרא אשכוח ודרוש. אי ס״ד כוליה קרא לכדרבי מאיר הוא דאתא, לימא קרא ואם את שדה מקנתו אשר לא אחוזתו אי נמי אשר לא שדה אחוזתו מאי לא אשר משדה אחוזתו שדה שאינה ראויה להיות שדה אחוזה בשעת הקדש יצאת זו שהיא ראויה בשעת הקדש להיות שדה אחוזה. וקימא לן כרבי יהודה ורבי שמעון, דרבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה, ועוד דיחיד ורבים הלכה כרבים. וש״מ דהיכא דאקדיש את האילנות על מנת שאין להן קרקע וחזר והקדיש את הקרקע, לא אזלינן בתר שעת פדיון אלא בתר שעת הקדש אזלינן, וכשהוא פודה פודה את האילנות בשוויהן וחוזר ופודה בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף:
פה. אמר רב הונא חרוב המורכב וסדן השקמה תורת אילן עליו ותורת קרקע עליו תורת אילן עליו דהיכא דאקדיש שתי אילנות והאי חרוב יש לו קרקע. דהוה ליה האי חרוב כאילן שלישי, ואשתכח דאקדיש שלשה אילנות דאית להו קרקע. סד״א כיון דמסתמא לא מזדבן בהדי שאר אילנות ולר״ש נמי לא קדיש מסתמא הוה ליה כקרקע בפני עצמו ולא מצטרף בהדי שאר אילנות למיתב להו קרקע.
ותורת קרקע עליו דמיפרקי אגב ארעא. כלומר דהמקדיש את השדה ולית בה חרוב המורכב וסדן השקמה ואקדשינהו בפי׳ בהדי ארעא מיפרקי אגב ארעא, ולא אמרינן כיון דלר״ש מסתמא לא קדשי אגב ארעא לאו כי גופא דארעא דמו אלא כמאן דתלישי דמו ולא מיפרקי אגב ארעא, אלא פודה את האילנות בשוויהן וחוזר ופודה בית זרע חמר שעורים בחמשים שקל כסף, קמ״ל דתורת קרקע עליו ומיפרקי אגב ארעא. אי נמי סד״א כיון דלא קדשי אגב ארעא לר״ש כקרקע בפ״ע דמי ולא מיפרקי אגב ארעא, קמ״ל דתורת קרקע עליו דמגופו של קרקע נינהו ומיפרקי אגב ארעא. אי נמי משכחת לה כגון שהקדיש שני אילנות וחרוב מורכב עמהן או סדן, מהו דתימא כיון דלא מיקני אגב ארעא לא מיפרק אגב ארעא, קמ״ל דמפרק אגב ארעא. נוסחא אחרינא, ותורת קרקע עליו, דלא מיקנו אגב ארעא דהויא לה כארעא אחריתי.
והא שמעתא דרב הונא דאמר תורת אילן עליו לאצטרופי בהדי שני אילנות, והאי יש לו קרקע, דשמעת מינה דאי אקדיש תרי אילנות לא אקדיש קרקע, לא משכחת לה אלא אליבא דרבי שמעון דאמר מקדיש בעין רעה מקדיש, דאי לרבנן אי נמי לר׳ עקיבא, כולהו סבירא להו דמקדיש בעין יפה מקדיש ואפי׳ לא אקדיש אלא אילן אחד יש לו קרקע כדברירנא לעיל. אלא כי מצריך רב הונא לאשמועינן, אליבא דרבי שמעון הוא דאצטריך לאשמועינן, דסבר המקדיש את השדה לא הקדיש לא את החרוב המורכב ולא את סדן השקמה. והא דקתני במתני׳ דלא הקדיש אלא חרוב וסדן, הא אסיקנא דרבי שמעון לדבריהם דרבנן קאמר להו, דאי לרבנן לא אצטריך לאשמועינן ולא מידי, דכיון דסבירא להו לרבנן דהמקדיש את השדה הקדיש אפי׳ חרוב וסדן אלמא כשאר אילנות שבשדה דמו, ממילא ידענא דמצטרף בהדי שאר אילנות ומיפרק אגב ארעא כשאר אילנות. אלא כי אצטריך לאשמועינן אליבא דרבי שמעון דסבר מסתמא לא הוי מוקדש אלמא לאו כשאר אילנות דמי ולאו כגופו של קרקע דמי, קמ״ל דתורת אילן עליו לאצטרופי ותורת קרקע עליו למהוי כגוף הקרקע הפדוי ולא צריך למפרקיה באנפי נפשיה. וכבר ברירנא דליתא לדרבי שמעון דאמר בעין רעה מקדיש, אלא כמאן דאמר בעין יפה מקדיש ואפילו הקדיש אילן אחד יש לו קרקע:
פו. ומדרבי שמעון נשמע לרבנן, לאו מי אמר ר׳ שמעון דהמקדיש את השדה לא הקדיש לא את החרוב המורכב ולא את סדן השקמה, ואפילו הכי חזי לאצטרופי בהדי שאר אילנות, ואי אקדיש שני אילנות והאי חרוב אע״ג דסבירא ליה לרבי שמעון דהמקדיש שני אילנות לא הקדיש את הקרקע מצטרף האי חרוב בהדייהו לשוויינהו תלתא, לרבנן נמי דאמרי המוכר את השדה לא מכר לא את החרוב המורכב ולא את סדן השקמה, אע״ג דאמור רבנן גבי מכר הקונה שני אילנות בתוך של חבירו לא קנה קרקע מכר לו שני אילנות וחרוב המורכב או סדן השקמה, אע״ג דמסתמא חרוב וסדן לאו כשאר אילנות דמו דהא המוכר את השדה לא מכר לא את החרוב המורכב ולא את סדן השקמה, חזו לאצטרופי לשוויינהו תלתא ולמקני קרקע. וממילא שמעת דאפי׳ גבי חרוב המורכב וסדן השקמה דחשיבי לית להו קרקע מסתמא אלא היכא דהוו ביה תלתא, לא שנא מכר חרוב וסדן לאחר בתוך שדהו ולא שנא מכר את השדה דמסתמא שייר לנפשיה חרוב המורכב וסדן השקמה. ועל כרחיך שמעינן מיהא דרב הונא דחרוב המורכב וסדן השקמה נמי מסתמא לענין מיקנא קרקע כשאר אילנות דמו:
פז. א״ר אמי עומר שיש בו סאתים תורת עומר עליו ותורת גדיש עליו תורת עומר עליו דתנן שני עמרים שכחה שלשה אינן שכחה. ואם שכח שני עמרין ועומר שלישי עמהן שיש בו סאתים אין אומרים זה שיש בו סאתים אינו עומר אלא הרי הוא כגדיש ובפני עצמו הוא חשוב ואינו מצטרף עם השנים כדי שיהו שלשה עמרים ולא יהו שכחה, ונמצא שזה שיש בו סאתים אינו שכחה לפי שהוא כגדיש ואינו קרוי עומר אבל השנים שכחה דתנן שני עמרים שכחה, אלא הרי זה ראוי להצטרף עם השנים להשלימן לשלשה ואין אחד מהן שכחה. ותורת גדיש עליו שאם שכחו לבדו אינו שכחה דתנן עומר שיש בו סאתים [ו]שכחו (ו)אינו שכוח. דעומר אמר רחמנא ולא גדיש. ובספרי
(כי תצא רפג) מפיק לה מקראי, עומר ולא הגדיש יכול אף לא שנים ת״ל לגר ליתום ולאלמנה יהיה, ועומר שיש בו סאתים מפיק ליה
(שם) מלא תשוב לקחתו יצא זה שאינו נקח יפה כאחת:
פח. אמר רבה בר בר חנה א״ר יוחנן חרוב המורכב וסדן השקמה באנו למחלוקת רבי מנחם ברבי יוסי ורבנן. דר׳ מנחם ברבי יוסי סבר המקדיש את השדה לא הקדיש את החרוב המורכב ולא את סדן השקמה, כרבי שמעון דאמר בעין רעה מקדיש. ורבנן סברי בעין יפה מקדיש והקדיש את כולן. והאי פלוגתא דרבי מנחם ברבי יוסי ורבנן גמרא הוו גמירי לה.
